אנחנו רגילים לחשוב על נשימה כפעולה  רק כפיזיולוגית.
 אבל למעשה, הנשימה שלנו – ובעיקר הסרעפת – היא הגשר הכי עמוק בין הגוף לרגש.

הסרעפת, כשהיא עובדת בחופשיות – היא מעלית רגשית.
היא אוספת את הרגש שנוצר בבטן, מעלה אותו לעבוד במוח הוא מקבל פורקן ומשתחרר מהגוף
 אבל כשאנחנו לומדים, מגיל צעיר, להחזיק את הרגשות שלנו בפנים – הנשימה שלנו משתנה.
הסרעפת ננעלת.

כל הרגשות שלא עברו עיבוד נתקעים בגוף, כמו קפסולות.
 וכאשר יש הרבה רגשות תקועים אנרגיית החיים שלנו נעשית איטית, כבדה, תקועה.
זה אולי נשמע מוזר
אבל זה המקור לקושי, לחסימה, לתחושות הקשות.
בשיטה שקבלתי – אנחנו יוצרים מרחב שבו הרגש יכול להתגלות – דרך הקשבה עמוקה, נשימה מונחית, תנועה,מגע או קול.

הרבה מטופלים אומרים לי שזו הפעם הראשונה שהם מרגישים שהרגש באמת יצא – ולא רק דובר עליו.
 שהם לא היו צריכים להילחם, לפרוץ, לשחזר – אלא פשוט להתמסר לשער שנפתח
וברגע שזה קורה – הכל משתנה. גם בפנים. גם בחוץ.